כשרות של פירות וירקות

מה מותר ומה אסור?

דתות שונות מפעם וגם כיום נוהגות לקבוע מה כדאי לאכול. היהדות בפרט בוררת בין סוגים שונים של חיות ומבדילה בין אלו המתאימות למאכל אדם ואלו שאינן. למערכת הכללים אשר אמונה על הקביעה מה מותר ומה אסור (מבחינה הלכתית) לאכול נהוג לקרוא כשרות. מושג זה בא לאחד מתחתיו קשת של כללים, הלכות ומסורות שונות. 

הרבנות הראשית אחראית לאפשר לכל אדם ועסק לשמור על כשרות על ידי קביעת הכללים. הרבנות מעסיקה ומכשירה אנשים שעבודתם היא בדיקת כשרות לעסקים. בכל מסעדה, בית-קפה, מזון-מהיר או מכולת, במפעלים ובאתרי אריזה ובעצם בכל אתר שבו מייצרים או מכינים אוכל נהוג להעסיק משגיח כשרות. עסק הנמצא על ידי המשגיח ככשר מקבל תעודה אותה תולים בכניסה לעסק למען הלקוחות המעוניינים לאכול במקום כשר. לימודים של משגיח כשרות הם המסגרת בה המוכשר עובר למידה מעמיקה בנושאים: מזונות, כללים והלכה.  

בית שמכין לעצמו את האוכל אחראי לבדוק את הכללים בעצמו. אנשים רבים שומרים על מידת כשרות כזו או אחרת לפי צו מצפונם, מידת חיבורם למסורת והרגלים שלמדו ושוננו במהלך חייהם. לרוב נחסך מצרכן הקצה לדאוג מכיוון שרוב המזונות הנמכרים עוברים הכשרה בשלב הייצור והאריזה. מצרכי מזון רבים מסומנים ככשרים ומקומות בהם ניתן לקנות אוכל לא כשר ידועים לכל. בישראל מספר מועט של מקומות שאינם כשרים. מרבית מתעשיית המזון מחזיקה בתעודת כשרות של הרבנות הראשית לישראל. 

איך יודעים אם זה כשר?

אחד הנושאים המועברים במהלך לימודים של משגיח כשרות הוא נושא, ירקות פירות וכשרותם. נושא זה אינו מורכב מאוד שכן הירקות והפירות בבסיסם כולם כשרים. למעט חרקים המוצאים את עצמם דרים בירק זה או בפרי מסויים וכך שוללים ממנו את הכשרות. החרקים עצמם נחשבים ללא כשרים. לימודים של משגיח כשרות עוסקים פחות בחרקים ויותר בנושא מזון מזוית הלכתית ומסורתית יותר.

פירות וירקות הגדלים בארץ ישראל בשדה, בכרם או במטע נתונים לכמה כללים והלכות לשם שמירה על כשרותם. הלכת מעשר למשל, שבה חובה להפריש מהיבול לטובת העניים. כלל מעניין נוסף הוא איסור אכילת פירות מפרדס בשלוש השנים הראשונות להנבתו. הלכה זו בעצם דואגת שעץ הנותן את הפרי לא מגיע למלוא תפוקתו עד למחזור הרביעי ועל כן הפירות שאינם מגיעים לשיא נפחם אינם בריאים למאכל. 

עוד הלכה שראוי להעלות היא שנת שמיטה. לאחר שבע שנים בהן האדמה מעובדת ונותנת יבול נהוג, במקרה של שדה, להניח לאדמה ולא לעבד אותה או לזרוע בה. במקרה של מטע או פרדס נהוג לא לקטוף את הפרי לצריכה אלא להפקירו לכל המעוניין. מנהג זה מספק לאדמה ולטבע את המנוחה ויכולת ההתחדשות לקראת מחזור נוסף של תנובה. כשם שלאדם שבתו ונח בה, כך לשדה שמיטתו.